מאנגה

מאנגה היא אמנות הקומיקס היפנית.
המאנגה התפתחה במקביל לקומיקס המערבי, אך שונה ממנו הן במאפיינים גראפיים, עלילתיים ומבניים והן בתרבות הסובבת את התעשייה.
"מאנגה" היא מילה יפנית המשמשת לציון "קומיקס" ובשפה היפנית היא מציינת קומיקס לכל דבר, העולם מחוץ ליפן אימץ את המילה ככינוי לקומיקס היפני בלבד.
קדמו למאנגה האמאקימונו (emakimono) - מגילות מאוירות המגוללות סיפור בעזרת שילוב של מלל ואיורים. מגילות אלה החלו להופיע בתקופת נארה (Nara) כחיקוי למגילות דומות שהיו מקובלות בסין. החל מאמצע המאה ה-12 החלו המגילות היפניות להיבדל משמעותית בסגנונן ממקבילותיהן הסיניות. המגילות היפניות מתאפיינות במשקל רב שניתן לציורים על חשבון המלל. עליונות הציור על המלל היא גם אחד המאפיינים החשובים ביותר של המאנגה.

מאוחר יותר, בתקופת אדו (Edo) החלו להתפרסם ספרים נטולי מלל ובהם רק תגליפי עץ. ספרים אלו נקראו "ספרי התבוננות" בניגוד ל"ספרי קריאה".

אולם ההשפעה הגדולה ביותר על המאנגה המודרנית היא רצועת הקומיקס האמריקנית. המאנגה המודרנית עוצבה, למעשה, בצלם רצועות אלה. בחצי הראשון של המאה העשרים החלו להופיע בעיתונות היומית ביפן מגוון סדרות קומיקס המחקות את אחיותיהן מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי.
תחת הכיבוש האמריקני שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, היו המאנגאקים נתונים יותר מאי פעם להשפעת רצועות הקומיקסהאמריקאיות, שתורגמו והופצו בעיתונות היומית היפנית.

אחד המאנגאקים הללו, שהושפע רבות מוולט דיסני, חולל מהפכה בסוגה זו, והיה למעשה לאבי המאנגה של ימינו: אוסאמו טזוקה. עד בוא טזוקה, היו המאנגות מעוצבות כהצגת תיאטרון: הדמויות היו מתוארות באותו "מרחק" מהקורא בכל המסגרות והיו מוצבות במרכז התמונה כשהן עומדות. טזוקה היה הראשון שתיאר תנועה בקומיקס היפני. עבודותיו היו דומות יותר לסרט קולנוע מאשר להצגת תיאטרון. לשם המחשת התנועה, השתמש טזוקה באמצעים גרפיים כגון עקבות-תנועה או שימוש במילות רעש ("בום", "ווושש", וכדומה) שליוו את כל התנועות. אולם המהפך האמיתי שחולל היה בהשתמשו במסגרת כבעדשת מצלמה. הוא נטל לעצמו את החופש לשנות את מיקום "מצלמה" זאת ממסגרת למסגרת, ולמקם את הדמויות שלו באזורים שונים של המסגרת, לאו דווקא במרכזה.

טזוקה ביקש להתנסות בסוגים שונים של מאנגה. תוך כדי כך הוא גם המציא כמה סוגים חדשים. בינואר 1963 עלתה לשידור בטלוויזיה היפנית סדרת ההנפשה המקורית הראשונה. טזוקה הפיק אותה, והיא הייתה מבוססת על אחת מעבודותיו הידועה במערב כ"אסטרו, הרובוט הקטן". עד שנות השישים היו ילדים קהל היעד העיקרי של המאנגות. בשנות השישים היה טזוקה אחד המאנגאקים שהחלו ליצור מאנגות למבוגרים. מאנגות אלה טיפלו בנושאים "רציניים" יותר ועלילותיהן היו מורכבות יותר.

טזוקה נודע בחוש ההומור שלו, ברגישותו האנושית, בעמדותיו האנטי-צבאיות ובחשש שעלה מעבודותיו מפני השתלטות הטכנולוגיה על החברה. בשנת 1985 הוענק לטזוקה אוסאמו פרס התרבות של טוקיו. ארבע שנים לאחר מכן הלך לעולמו. שנה לאחר מותו הקדיש לו המוזיאון לאמנות מודרנית בטוקיו תערוכה. אירוע זה ציין את הצטרפותה "הרשמית" של המאנגה לקאנון התרבות היפני.